רוב הגברים בני זמננו מגיעים לטקס החופה והקידושין שהם מאד תמימים וצעירים, מרביתם בשנות העשרים לחייהם, כאשר אומד דעתם אינה מהמשופרות (הרגש מנצח בד"כ במעמדים שכאלה), תוך שהם "זורקים" לחלל האוויר סכומים מוגזמים ומופרכים להתחייבותם בכתובה כלפי בחירת ליבם הניצבת מולם, ולרוב, אינם מודעים לעובדה כי מדובר בחוזה מחייב לכל דבר ועניין, שבזמן מימושה של הכתובה (בד"כ בגירושין אך לא רק), יכו על חטא.
בין בני זוג יהודים שקשרו גורלם זה בזו ובחרו להתחתן בחופה וקידושין כדת משה וישראל, במסגרת הטקס (המתקרא גם: "חופה"), מתחייב הבעל כלפי אשתו הטרייה בחוזה קשוח שרבים אינם מודעים לערכו המשפטי ולעובדת היותו חוזה משפטי מחייב לכל דבר ועניין, הלוא היא המתקראת: "כתובה".
כתובה כוללת בתוכה חיובים חוזיים הדדיים לכאורה, ואולם החיוב עליו עוסק מאמר זה הוא חיובו של האיש "לפצות" את האישה בסכום כסף במקרים של פרידה (בין אם בגירושין ובין אם כתוצאה ממותו של האיש: "גט משמים", שאז זכות זו של האישה תקום כנגד עיזבונו), כשההסבר לחיובו של האיש כלפי האישה (ולעולם לא ההפך) נעוצה בכללים היסטוריים שמזמן אבד עליהם הכלח – שסביר שהיו מאזנים את התחייבויות בני הזוג האחד כלפי השני בהתאם לכללים היסטוריים אלה – שאינם רלוונטיים בזמננו אנו.
האיזון במסגרת הסדר זה היה, מחד, הפקדת כל נכסיה של האישה בידי הבעל, כך שלבעל הייתה שליטה כלכלית כמעט מוחלטת במשק הבית, ואילו האישה הייתה נתפסת כאחת שלעולם סמוכה על שולחנו של בעלה.
בתוך כך, קיימת חזקה לפיה על הבעל לשלם לידי האישה את הסך הנקוב בעיקר ותוספת כתובתה, ואילו טוען הבעל כי האישה אינה זכאית לכתובתה – עליו הראיה. ישנן עילות לביטול חיובו של הבעל שמקורו בכתובה (כגון: בגידת האישה בו, חוסר תפקוד וכדומה), אך בהעדר הודאה מצידה של האישה, על הבעל הנטל להביא ראיות של ממש לביסוס טענות אלה ורף השכנוע לקיומן של עילות אלה גבוה במיוחד.
מכוחה של נאיביות ו/או חוסר ידיעה ו/או חוסר מודעות לתוקפה של התחייבותו במסגרת הכתובה , מתחייב החתן כשהוא תחת חופתו, לעתים במאות אלפי שקלים (שלרוב ממילא אינם בהישג ידו או משפחתו), רק בכדי לרצות את בחירת ליבו או משפחתה, או בכדי "להוכיח" את אהבתו אליה.
לעתים די קרובות מגיעים הסכומים עליהם התחייב הבעל בכתובה לכדי אבסורד. כך למשל, במקרה די ידוע שאף הגיע לפתחו של בית הדין הרבני הגדול לערעורים, התחייב בעל במסגרת הכתובה על סך 18,000,000 ש"ח (18 מליון!!!) ובמסגרת ערעורו לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, הסביר בית הדין:
"לאור האמור נראה שהתחייבות החתן בסכום מוגזם ודמיוני אינה מחייבת אותו במלוא הסכום הנזכר, אך לכל הפחות יש לחייבו לפי הערך של "במיטבא", וכפי ערך ההנאה, ומובא לעיל.
אולם, מכיוון שקשה להעריך מהו הסכום והדבר משתנה מאדם לאדם, ואילו היה החתן מתחייב בסכום סביר, היינו אומרים שכך הערכתו לשיעור של "במיטבא". אולם בנידוננו כיון שהתחייב בסכום דמיוני של 18,000,000 ש"ח, אין לנו גילוי דעת מצדו מהו הסכום, לכן נראה שיש לחייבו לכל הפחות בסכום 120,000 ש"ח, שזהו סכום דמי מחיה לשנה."
(תיק 887669-1 בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ניתן ביום 28.10.2012).
אמנם על פי פסק הדין המצוטט לעיל, הופחת הסכום ל – 120,000 ש"ח, אך מסתבר כי אין בהכרח להסתמך על פסק דין זה באופן גורף. כך למשל, פסק בית הדין הרבני האזורי בטבריה במקרה אחר ולאחר מתן פסק הדין המצוטט לעיל בבית הדין הרבני הגדול, את מלוא סכום הכתובה בסך 2,000,000 ש"ח (תיק 871774/1 בית הדין האזורי טבריה, ניתן ביום 07.03.2013).
המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל, היא כי כל המבקשים להינשא דווקא כדת משה וישראל בחופה ובקידושין, הרי שמעשה זה כולל בתוכו עיגון משפטי במסגרת הכתובה כחוזה מחייב לכל דבר ועניין.
משהגענו לכלל מסקנה כי הסך השקלי הנקוב בכתובה עליו מתחייב הבעל כלפי אשתו מכוח אותו טקס חופה וקידושין, הוא בעל תוקף משפטי אכיף, יש להצמיח מודעות לעניין זה ולנקוב סכום ראלי, לפיו חייב הבעל לאשתו עת גירושין או מותו של הבעל. סביר כי יש להביא את הכתובה לערכה הסמלי ולאיש הממוצע די בהתחייבות של ח"י אלף ש"ח (18,000 ש"ח) לכל היותר.
מסקנה זו נתמכת בעיקר מהתמורות והשינויים בחברה מאז הומצא מוסד הכתובה לפני מאות בשנים; חברה מודרנית בה האישה עצמאית, משכילה, יוצאת לעבודה ושותפה מלאה בפרנסת המשפחה; חברה מודרנית בה האיש בד"כ שותף מלא בגידול הילדים, התפקידים המסורתיים שהיו שמורים על פי המסורת לכל אחד מבני המשפחה הגרעינית – הבעל והאישה – כמעט ואינם קיימים עוד.
