עיקול מתחדש בתיק מזונות – הוראת ס’ 45ג’ לחוק ההוצאה לפועל, תשכ”ז-1967

כל מי שסווג כ”חייב” בתיק מזונות יודע שאמצעי האכיפה הניתנים להפעלה כנגדו, אלה שקבע המחוקק, מאפשרים ל”זוכה” לנקוט בהליכים דרקוניים, הכוללים, בין כל היתר, צווי מאסר (הליכים שלא קיימים service2-790×527בתיקים בהם החוב המסווג “רגיל”; חוב “רגיל” = כל חוב באשר הוא חוץ ממזונות).
הרציונל שביקש המחוקק להגדיש והעומד מאחורי אמצעי האכיפה ה”מיוחדים” בתיקי מזונות נובע מהנחיצות והדחיפות בצורך של ילד, בראש ובראשונה לאכול. יחד עם זאת, להשקפתי, האיזון בין זכויות ה”זוכה” (לעולם הילד ולא אמו, המשמשת אך צינור להעברת אמצעי הקיום), לבין זכויותיו של “חייב” במזונות בתיקי הוצאה לפועל אינו ראוי, זאת הואיל ופוגע בזכויותיו של ה”חייב” הרבה מעבר לנדרש. כאחד שטוען בראש חוצות כי העיקרון הקרוי: “טובת הילד” תלוי באופן כמעט מוחלט ב”טובת הוריו של הילד”, אמשיך ואטען שהליכים דרקוניים הננקטים מידי יום נגד אבות במסגרת תיקי הוצאה לפועל “מזונות”, ככאלה הפוגעים לעתים אנושות באב, פוגעים בין אם ישירות ובין אם בעקיפין בילד עצמו (אבות במאסר “אזרחי” או “יורדים למחתרת” מאיימתו; אבות שכל עולמם הכלכלי מעוקל הואיל ואינם מסוגלים לעמוד בנטל הכבד שהושת עליהם – על פי הלמ”ס, הרבה מעל 10 מליארד ש”ח כחוב מזונות בלשכות ההוצל”פ – ועל כן אינם יכולים להחזיק בילד ולקחת חלק פעיל בגידולו וכדומה), כך שלא זו בלבד שהליכים אלה אינם מגשימים מטרתם, אלא שפוגעים לא רק ב”חייב” – האב, אלא גם (ואולי בעיקר) בילד עצמו.
דוגמאות לכך ישנן למכביר, אך אחד המקוממים מכולם הוא הליך הקבוע בהוראת ס’ 45ג’ לחוק ההוצאה לפועל,תשכ”ז-1967 והמקומם בו במיוחד הוא יישומו ו/או פרשנותו ע”י בית המשפט, היינו, פרשנות – אשר להשקפתי, מרחיקת לכת עד כי אינה מגשימה את תכלית החקיקה, בבחינת יש מאיין.
זהו נוסחה של הוראת ס’ 45ג’ הנ”ל נכון להיום:
“45ג. נבע החוב הפסוק ממזונות המגיעים לפי פסק דין למזונות, מדי תקופה קבועה, רשאי רשם ההוצאה לפועל –
(1) לצוות על עיקול משכורתו של החייב המוחזקת בידי מעסיקו, כך שהצו יחול על משכורתו של החייב בגובה המזונות שעל החייב לשלם לזוכה מדי תקופה קבועה, כאילו ציווה רשם ההוצאה לפועל מחדש, מדי אותה תקופה, ובמשך שנה, על עיקול משכורתו של החייב כאמור;
(2) לצוות, מדי תקופה כאמור בפסקה (1), על עיקול כלל נכסי החייב או נכס מסוים מנכסיו הנמצאים בידי צד שלישי או שיגיעו לידו בתוך שנה מיום המצאת הצו, בהתאם לסכום החוב המעודכן בתיק, ובלא צורך בבקשת עיקול חדשה; צו זה יבוא במקום צו העיקול שניתן לפי פסקה זו על נכסי החייב שבידי אותו צד שלישי בתקופה הקודמת”.
נוסחה של אותה הוראה שונתה מפעם לפעם, אך מקורה בתיקון 29 לחוק משנת 2008.
ראו נוסח מקורי כאן, ע’ 100:
www.nevo.co.il
עינינו הרואות, ע”פ הנוסח המעודכן, ישנן שני סעיפים קטנים להוראה: סעיף קטן (1) וסעיף קטן (2).
לכאורה, הוראות סעיפים קטנים אלה ברורות מילולית ולא ראוי וצודק לפרשן אחרת מכך, בכוח קל וחומר, לא לפרשן באופן בו יוצקים לתוכן תוכן שאינו קיים!!!
בדברי ההסבר להצעת החוק בטרם חוקקה הוראת ס’ 45ג’ הנ”ל נכתב כך:
“תיקי מזונות בהוצאה לפועל שונים מתיקים אחרים במובן זה שהחוב בהם מתחדש מדי תקופה מסוימת (בדרך כלל מדי חודש). הבדל זה מחייב התאמה בנוגע לאופן הטלת העיקולים לגביית חוב מזונות. מוצע לקבוע כי בדומה לחוב המזונות, גם סכום העיקול יתעדכן מדי חודש: דהיינו מוצע לקבוע כי צו עיקול שהטיל זוכה במזונות יתחדש מדי חודש, בהתאם לגובה החוב, וזאת במשך שנה מיום המצאת הצו. מוצע לקבוע כי צו עיקול מתחדש כאמור לא יוטל אלא אם כן החייב לא שילם תשלום מזונות אחד או יותר במועד”.
כלומר: ***אם אין חוב, והיתרה בתיק עומדת על 0 – לא יוטל עיקול***
היינו, אין ולא אמור להיות כל שיקול דעת לרשם הוצאה לפועל לדון בשאלה: האם ניתן להטיל עיקול על נכסי החייב במזונות גם כשאין חוב ותשלומי המזונות מתבצעים כדבעי?
ברור שעל פי כל האמור לעיל, אין הרשם מוסמך – כך על פי לשון הוראת החוק והמקור הפרשני המתבקש – דברי ההסבר לחוק, להטיל עיקול על נכסי החייב בנסיבות כאלה.
על הוראת ס’ קטן (1) לעיל – זה המורה על עיקול ***משכורתו*** של החייב במזונות – נשמעו דברי ביקורת מקיר לקיר. דברי הביקורת הושמעו בעיקר נוכח וכנגד העובדה שכל החיוב במזונות יעוקל וימומש לטובת החוב, ללא קשר לגובה המשכורת גם אם “צריך” ***לעקל את כל המשכורת***; טול דוגמה: אב שמשכורתו 6,000 ש”ח נטו וחיובו החודשי ה”שוטף” או המתחדש מידי חודש במזונות ילדיו עומד על 4,500 ש”ח, יעוקלו כל 4,500 ש”ח ממשכורתו ללא כחל וסרק, כך שיוותר לו 1,500 ש”ח ל”מחייתו”;
זאת להבדיל מחוב “רגיל”, שגם בגינו ניתן לעקל משכורת, אך במקרה זה הדין אחר דין התלוי בחוק הגנת השכר ויעוקל סכום אשר יתיר לחייב ה”רגיל” דמי מחייה מינימליים, ע”פ טבלה המופיעה בתוספת לחוק זה.
על הוראת ס’ קטן (2) לעיל, זה המורה על עיקול נכסיו (לכאורה, להבדיל ממשכורתו), פרשה הפסיקה בצורה הפוכה את לשון החוק ודברי ההסבר של המחוקק בטרם חקיקתו.
היינו: ‫#‏גם‬‬ ‫#‏אם‬‬ ‫#‏אין‬‬ ‫#‏חוב‬‬, כלומר, יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל עומדת על 0, ‫#‏העיקול‬‬ ‫#‏על‬‬ ‫#‏נכסי‬‬ ‫#‏החייב‬‬ ‫#‏יותר‬‬ #על ‫#‏כנו‬‬*** (ראו לצורך הדוגמה בלבד: ער (חי’) 11066-04-11).
למיטב הידיעה, שאלה זו טרם הגיעה להכרעת בית המשפט העליון (שהוא זה המכתיב הלכות פסוקות וכל הערכאות המשפטיות באשר הן כפופות לתוכן החלטותיו) וכל עוד אין הלכה פסוקה בעניין זה, ינהגו בתי המשפט ורשמי ההוצאה לפועל ככל העולה על “שיקול דעתם”, גם אם החלטותיהם בניגוד ללשון החוק הברורה; גם אם החלטותיהם בניגוד גמור לכלל הפרשני הראשון במעלה: דברי הסבר לחוק מאת המחוקק, המבהיר את תכלית החקיקה; גם אם עיקול על מקרקעין השייכים ל”חייב” במזונות פוגעים בקניינו הרבה מעבר לנדרש ושלא לצורך (במקרה של יתרת חוב 0); הופעת הערה בדבר עיקול בנסח הטאבו (או עיקול על כלי תחבורתי הרשום במשרד הרישוי ו/או על כל זכות רשומה אחרת) הם כשלעצמם מהווים הכפשת שמו של החייב שלא בצדק, משמע: לשון הרע.
ברור הוא שפסיקת יש מאיין (ללא מקור נורמטיבי וללא עוגן משפטי – העוגן המשפטי, החיקוק, מורה דווקא הפוך מהחלטות בית המשפט) שוב פוגעות אנושות באמון הציבור במערכת המשפט, כשבימים אלה, לצערי, אינו מזהיר ממילא; במקרה זה, ברור שאין מדובר באבות המתעלמים מהמוטל עליהם; אבות שהחוב בתיק ההוצאה לפועל “מזונות” מאופס, בכל זאת נפגעים מ”פרשנות” שאין לה מקום בהגיון הפשוט ביותר